לפני 3 שבועות אני מקבלת הודעה ממלווה בת 52
שכתבה לי:
"בתאל, אני יכולה להחזיק מעמד כל היום,
אבל ב-9 בערב משהו נשבר בי
ואני מוצאת את עצמי מול המקרר הפתוח…"
היא המשיכה לתאר איך כל ערב
זה אותו סיפור.
מגיעה הביתה אחרי יום עבודה ארוך,
מותשת, לחוצה מהבוס, מהחשבונות,
מהילדים שצריכים עזרה בשיעורים…
ואז זה קורה.
המוח שלה פתאום מתחיל לצרוח
"שוקולד! עוגיות! משהו מתוק!"
והיא ניסתה הכל.
כוח רצון, מדיטציה, אפילו נעלה את המקרר…
(כן, היא באמת ניסתה את זה)
אבל כלום לא עזר.
אז רוצה לדעת מה באמת קורה שם?
לא חוסר משמעת.
לא אופי חלש.
לא כוח רצון.
זה הורמון קטן וערמומי
שנקרא קורטיזול.
כשאנחנו לחוצים,
הגוף שלנו מפריש קורטיזול…
וקורטיזול עושה 3 דברים מטורפים:
ראשית, הוא שולח למוח אות ברור
"תאכל פחמימות עכשיו!"
למה? כי בטבע, לחץ = סכנה = צריך אנרגיה מהירה.
שנית, הוא גורם לגוף לאגור שומן
דווקא באזור הבטן…
(פעם תהיתם למה דווקא שם?
כי זה המקום הכי קרוב לכבד,
והגוף רוצה גישה מהירה לאנרגיה)
ושלישית – וזה החלק הכי מעצבן –
הוא גורם לתאים שלנו להתעלם מהאינסולין.
כלומר, הסוכר נשאר בדם,
האינסולין עולה עוד ועוד,
ומעגל הקסמים נסגר.
אבל הנה החלק המעניין…
כשסיפרתי לאותה אישה על הקשר
בין הלחץ שלה לתקיפות המקרר הליליות,
משהו נדלק אצלה.
"רגע, אז זה לא אני?
זה הגוף שלי שמנסה להתמודד עם הלחץ?"
בדיוק.
וברגע שהיא הבינה את זה,
יכולנו להתחיל לעבוד על הפתרון האמיתי.
לא עוד מלחמות עם המקרר.
לא עוד אשמה ותסכול.
אלא הבנה איך לנהל את הלחץ
בצורה שלא תשלח אותה ישר לשוקולד…
אתמול היא שלחה לי הודעה נוספת:
"בתאל, אתמול עברתי ליד המקרר ב-9 בערב
ופשוט המשכתי ללכת.
לא הרגשתי שום דחף.
זה קסם?"
לא, זה לא קסם.
זה מה שקורה כשמבינים את השפה של הגוף
ועובדים איתו, לא נגדו.
אם גם את או אתה מוצאים את עצמכם
במלחמות ערב מול המקרר,
אם הלחץ של החיים גורם לכם
לחפש נחמה במתוק,
ואם נמאס לכם להרגיש אשמים
על משהו שהגוף שלכם עושה באופן טבעי…
אז הגיע הזמן להבין מה באמת קורה
ואיך לשנות את זה מהשורש.
במרכז שלנו אנחנו לא רק מסבירים
את המנגנונים האלה,
אנחנו נותנים כלים מעשיים
להתמודד עם הלחץ בלי אוכל,
לאזן את ההורמונים בצורה טבעית,
ולהפסיק סוף סוף את המעגל
של לחץ-אכילה-אשמה-לחץ.
