אני כותבת לכם כשאני יושבת מול החלון שלי בתאילנד.
בחוץ נישאים עצי קוקוס מהממים, ובגדול, אני חיה את החלום.
אבל האמת היא שכבר כמה ימים יושבת עליי מועקה כבדה ולא הבנתי למה.
הבוקר החלטתי לעשות את מה שהמלצתי לכם לא מזמן: פתחתי מחברת וכתבתי "דפי בוקר".
ישבתי וכתבתי, פרקתי ובכיתי בכי מרפא, ופתאום הבנתי כמה אני דואגת.
המלחמה בישראל, האזעקות, השינה שנלקחה מהמבריאים שלי במועדון, מהמנטוריות שלי, מההורים והמשפחה שלי,
הכל משפיע עליי. הרגשתי כועסת, כואבת ובעיקר חסרת אונים. יש לי הכל, ואין לי דבר. אין לי שקט, אין לי השראה ואין לי מוטיבציה.
אבל בעודי כותבת, הרגשתי את האנרגיה מתרוממת. כאילו הלב התרוקן מהרגשות השליליים ובתאל החזקה קמה ואמרה:
"אני אחראית רק על מה שאני יכולה לנהל". השפיות שלי, האנרגיות שלי, הגוף שלי והבחירות שלי.
סגרתי את המחברת ומצאתי את עצמי מלאת מוטיבציה, מוצפת מכל מה שאני רוצה לקדם.
להתחיל בישולים לשישי? לכתוב לכם מסר? לפתח תוכנית ליווי חדשה?
ואז, ראיתי את רותם מתארגן לצאת לאימון מוי-תאי (איגרוף תאילנדי).
"את רוצה לבוא איתי?", הוא זרק.
בהתחלה אמרתי לא. המוח התחיל עם התירוצים המוכרים: הגב התחתון כואב,
העייפות מהשינה המקוטעת משכנעת אותי לוותר… אבל אז הקשבתי לגוף.
ובאותו רגע יצא ממני קול (כמעט לא שלי, חח) שאמר: כן!
הלכנו יחד לאימון, והאמת? לא זכרתי כמה טוב אימון אינטנסיבי כזה יכול לעשות לי.
המוח התרוקן, הריכוז עבר רק לתנועה, והאנרגיות קפצו לשמיים. קפה של אחרי ועכשיו אני רגועה.
יש משפט אחד שהיה תלוי היום בזירת האגרוף, והוא המסר שלי אליכם לשישי הזה:
"אתה לא מפסיק להתאמן כי אתה מתבגר, אתה מתבגר כי אתה מפסיק להתאמן”
גם בממ"ד, בין האזעקות והמתח, אני מפצירה בכם: תמצאו לכם 10-15 דקות ביום לאימון.
כוח, אירובי, רגליים, יוגה, סקוואטים – זה לא משנה! העיקר לזוז.
אתם לא מבינים כמה זה משפר את הריכוז, את האנרגיה, את מדדי הסוכר ואת החשקים המטורפים האלה שצפים עכשיו.
במקום ללכת למקרר לחפש נחמה רגעית, לכו למזרון או לכיסא ותעשו אימון. כל תנועה נחשבת.
כל תנועה היא הכרזה על הריבונות שלכם על הגוף שלכם, גם כשמסביב הכל סוער.
שבת שלום של שפיות, תנועה ובשורות טובות,
שלכם,
בתאל 💚
