כשהיינו ילדים,
ההורים אמרו לנו "תגמור הכל מהצלחת".
כשגדלנו,
דיאטנים ורופאים אמרו לנו "תאכל לפי המנות".
אבל אף אחד לא לימד אותנו
לשאול:
"כמה אני באמת צריך?"
וזה מה שקורה בחגים.
השבוע הולך להיות שפע,
יגישו לנו צלחות ענקיות,
מנות "חג" מוגדלות,
כמויות שמספיקות לצבא.
ואנחנו אוכלים.
לא כי אנחנו רעבים.
כי זה מה שמצפים.
במיוחד עוגת הדבש של סבתא.
הפרוסה הענקית.
עם הציפוי דבש מעל.
והאגוזים.
"עשיתי במיוחד בשבילך"
"רק פרוסה אחת"
"מה, לא טעים?"
אבל מה אם השנה
נעשה משהו אחר?
מה אם נטעם מהעוגה
רק כמה ביסים?
מספיק כדי להראות הערכה.
מספיק כדי לכבד את המסורת.
לא מספיק כדי להעלות את הסוכר לשמיים.
כי המתיקות האמיתית
לא נמדדת בכמות.
היא נמדדת בכוונה.
בנוכחות.
בשמחה.
וכשהגוף שלכם מאוזן,
כשאתם לא במלחמה עם הסוכר,
אתם יכולים לטעום
ובאמת להרגיש.
לא לזלול מתוך חשק.
אלא לטעום מתוך בחירה.
זה ההבדל בין
"אני חייב לסיים הכל"
ל"אני בוחר כמה מתאים לי".
השנה,
כשיגישו לכם עוגת דבש,
תזכרו:
אתם לא חייבים
לאכול פרוסה שלמה.
אתם לא חייבים
להעליב את סבתא.
אתם רק צריכים
להיות נוכחים.
לטעום עם כוונה.
ולבחור כמה מתאים לכם.
כי שליטה אמיתית
לא באה מכללים נוקשים.
היא באה מהקשבה פנימית.
מחיבור לגוף.
מבחירה מודעת.
שנה טובה ומתוקה,
בדיוק במידה הנכונה לכם.
